חמישה שלבים לחזרה (בינתיים)

חזרנו לפני קצת יותר משנה. בינתיים זיהיתי חמישה שלבים שעברתי במהלך השנה האחרונה. הנה הם בסדר כרונולוגי:

1. אופוריה

החודשים הראשונים הרגישו כמו ירח דבש. איזה אנשים חמים ואמיתיים. איזה אוכל. והמשפחה, כמה הייתם חסרים. והחברים. והתקשורת בטלוויזיה וברדיו ישירה כזאת, חוקרת. ואיזה כבישים, וואו, איך התפתחו פה הכבישים. כל הכבוד, משקיעים בתשתיות, זה חכם. והאמת דמיינתי שיהיה יותר חם. לא יודע, נעים כזה. טרופי.

2. הלם

כשהאופוריה מתנפצת. שלב ה-"לא יכול להיות".

סתם לדוגמא, הלכלוך בכינרת. מהחניה לחוף (כורסי) עוברים דרך עשרות שקיות אשפה קרועות, פסולת בניין, מכונת כביסה. מכונת כביסה זרוקה בחוף! אין מצב שאנשים לא מבינים שהם יורים לעצמם ברגל.

ולא יכול להיות שאני מחכה ארבעים דקות בטלפון לשירות של הכבלים וכשמישהו סופסוף עונה, השיחה מתנתקת. ושזה קורה לי שלוש פעמים רצוף. ושבסוף לקח לי חודש להתנתק מהם. חודש! 

לא הגיוני. 

לא יכול להיות.

אין מצב שככה זה.

ככה זה.

3. דכאון

מתחיל להבין מה קורה פה...רוצה אמריקה!

הולך בשופרסל, רצפה מלוכלכת, ירקות חצי רקובים, עגלה שמתעקשת ליסוע רק ימינה, מוצרים במבצע שאזלו מהמדף, ולקוחות שלא ראו שהייתי בתור לפניהם כי לא לבשתי את האפודה הצהובה הזוהרת שכתוב עליה "עמדתי בתור לפניכם" ודיגלון "אני קודם!".

לחלוחית בעיניים. פלאשבקים מהסופר באמריקה - הירקות במסדר מפקד, משוכות בשעווה בוהקת, ריח האירוסים באוויר מהספריי שמשפריץ ריח כל דקה עגולה, והקופאית ששואלת אם חוויית הקנייה הייתה לרוחי, אם מצאתי כל מה שחיפשתי, ואם אדוני רוצה חיבוק. 

4. כעס

רבאק, צא מהדיכאון. הכח בידיך! תשנה אתה את המציאות!

אני בחניה של הסופר. גבר בן חמישים יושב באוטו, אוכל טורטית וזורק את העטיפה מהחלון. הדם עולה לי לראש. הלכתי אליו בעצבים, נתתי לו את העטיפה ואמרתי לו שכנראה נפל לו. הרגיש טוב. שיניתי. גם לא דקר אותי.

רף העצבים שלי עולה ומשתווה לרף הממוצע בארץ. לא עוד "סליחה" מנומס. מספיק עם החיוך וה"בבקשה" הפרימיטיבים האלה. לתת לו לעבור נתיב? למה, אני לא צריך להגיע גם לעבודה? חזרתי להיות הגבר שהייתי לפני שעזבתי לאמריקה. יוצא צבא, לא פראייר, לא עשו אותי באצבע, זוזו לי מהדרך כי אני אקרע אתכם!

5. קבלה/השלמה

העצבים לא עוזרים. סתם לחץ דם גבוה. ועל מי אני עובד? גבר עאלק.  

רק לצחוק. להשלים. לקבל. למצות.

רובינו נוטים להתמקד בשלילי. זו הנטייה שלנו כבני האדם.

וישראל (כמו החיים) היא מכלול מורכב של טוב, רע, כיף, זהות, שייכות ועוד מיני מעלות וחסרונות שמהווים חלקים בלתי נפרדים מהחיים פה. אז יאללה, מספיק להתבכיין - חזרתי מרצון ואני שמח על כך ועדיין מחוייב לשינוי. אני מוקף באנשים אוהבים ואהובים. כולם בריאים. הבירה קפואה. החיים יפים.

אז גמר חתימה טובה ושתהיה אחלה שנה לכולנו! שנה מתוקה, גם אם לפעמים קצת מלוח או מר...כי ככה זה.

מכתב לאמריקה

אמריקה יקרה,

הרבה זמן לא התראינו. עשרה חודשים עברו מאז אותו יום בו נפרדו גלגלי המטוס ממסלול ההמראה בטיסה לכוון מזרח. וואו, מטורף שכבר עברה כמעט שנה, כאילו זה היה רק אתמול. 

אז בהתחלה ישראל הייתה מדהימה אלינו. האנשים בה אמיתיים ואומרים את מה שעל ליבם בלי גינוני נימוסין צבועים, מזג אוויר תמיד שמשי, הכל בעברית, צוחקים כמו שהרבה זמן לא צחקנו. והאוכל, אוי האוכל (וכמה פסק זמן וטעמי שרוצים). בקיצור, רק חיזק את התחושה שההחלטה הייתה סופר נכונה.

אבל אמריקה יקרה, בשבועות האחרונים התחושה הזאת מתחילה להסדק. האנשים אומרים שעל ליבם טיפה יותר מידי, מזג האוויר חם טיפה יותר מידי, האוכל טיפה שמן מידי ועושה צרבת, אה, וגם יש פה מבצעים צבאיים, חוסר צדק, חוסר במשאבים ובחירות כל שנתיים. בקיצור, אולי טעינו?

לא נראה לי שטעינו. הלכנו אחרי הלב ולרוב ללכת אחרי הלב זו הבחירה הקשה יותר.

מה שבטוח, את חסרה לי לאחרונה. בכל זאת היינו הרבה שנים ביחד.
אי אפשר להתחמק מהשוואות ביניכן ביומיום. אבל מספיקה ארוחת ערב אחת עם המשפחה, על האש עם חברים, "הרעות" ביום הזכרון וטיול אחד של הילדים בתנועת הנוער להבין שלא טעינו.

מתגעגע,

חגי

לזה אף אחד לא הכין אותנו

אני כותב את הפוסט הזה מוקף בטישו, לידי כוס תה שכבר הספיק להתקרר וכאב ראש שנזכר שהוא צריך להכאיב עם כל שיעול. השפעת תפסה אותי בביצים.

אף אחד לא הכין אותנו לוירוסים הארצישראלים המצויים. הרי התכוננו וחשבנו על הכל. משקיות ziploc, דרך בדיקה מדוקדקת של מקום המגורים, מוסדות החינוך, תכנית אב כלכלית, המינונים של הביקורים המשפחתיים, אפילו ההתאקלמות ההדרגתית לסחוג המקומי. אבל וירוסים? החורף הראשון שלנו בארץ רצוף בארועים ויראליים של כל המשפחה, אחד אחרי השני, בלי הפוגה של יותר משבוע. אז מה לעזאזל הסיפור? 

יש לי שלוש תאוריות.

חורף קר במיוחד

החורף הכי קר וגשום שהיה לי בארה"ב קורה כאן בארץ. אני שומע מכולם שזה באמת חורף מיוחד. מלא גשם (לא אמור להיות לנו מחסור במשקעים? חמסה, חמסה שימשיך ככה) וקור. קופא לי פה התחת. כשהיינו שם, לא הפסקנו לקטר על כמה חם בארץ שלנו. הקור הזה תפס אותי בהפתעה. 

מילא קר. בארה"ב ערוכים לקור עם חימום מובנה בכל מקום שמייבש את הנשמה. פה לא. פה אנחנו עוברים בבית בין מוקד חום אחד לשני בריצה. המזגן בסלון מחמם את איזור הספה. שם נעים, אפילו חם מידי. אבל ברגע שיוצאים מהפרימטר של הסלון לכיוון חדר השינה, סיביר. בסלון עם תחתונים, בדרך למיטה לובשים מעיל.

נעים מאד, וירוס

התאוריה השנייה שלי לריבוי המחלות שלנו החורף הוא שהגוף שלנו לא רגיל פה לוירוסים. שכמו שצריך להתרגל לנהג אוטובוס שצורח עליך להכנס פנימה, כך גם צריך להתרגל למשפחת הוירוסים הארצישראלים. האמת, הגיוני. אבל נראה לי שזה יותר מזה. באמריקה, כמו באמריקה, הנימוס ודרך הארץ מושרשים בכל. שם, הוירוסים מודיעים מראש, נותנים זמן להתארגן, לא באמת רוצים לפגוע ועוזבים בנימוס אחרי יום. פה? בום! למיטה לשלושה ימים רצוף מוירוס חסר מנוחה.

תביא חיבוק

התאוריה האחרונה שלי היא תאוריית המגע. אני זוכר שהייתי בהלם כשהגעתי לארה"ב. איזה אנטיפטיים האמריקאים האלה. מילא לא מחבקים ומנשקים, אבל אפילו לא לוחצים את היד! מה זה? שם התוודעתי לראשונה למושג fist bump - מפגש בלתי מחייב בין אגרופים קפוצים שתמיד הייתי מתרגם ל-"בטוח שהרגע חיטתת באף, אתה מגעיל אותי, לא נוגע בך". אולי זה אנטי-חברתי, אבל זה בריא!

פה? לחיצות ידיים, נישוקים, חיבוקים, ליטופים בשיער וליקוקים באזניים.

אני רוצה לסיים במסר לוירוסים: לא תשברו אותנו! החומוס, השווארמה, הבקלאוות, המשפחה והחברים שווים כל טישו!

אני מאחר לרופא.

עובד נקיון לקופה שלוש

אני מאד אוהב סופרמרקטים, משלוש סיבות - אני אוהב אוכל, אני אוהב מוצרים ואני אוהב אנשים. וסופרמרקטים הם אולמות תצוגה מרהיבים לכל השלושה. לא מזיק שהסופר הכי גדול במזרח התיכון נמצא רבע שעה מאיתנו.

בחו"ל, הסופרמרקט המקומי הוא בדרך כלל אחד היעדים הראשונים שלי אחרי הנחיתה - מקרר הגבינות בצרפת, עשרות סוגי החטיפים בטעם תמנון (במקרה הטוב) במזרח, בה"ס לשווק במעברים ועל המדפים בסופר בארה"ב. אבל גם בישראל לא חסרים מאפיינים יחודיים. הנה כמה שתפסו את עיניי (ושאר חושיי):

•  עוד לפני שנכנסים לסופר כבר מריחים את ריח הרוגלעך הטריים שיצאו מהתנור. הרוגלעך, הגביניות, קראנץ' שוקולד, בורקסים ואוטוטו סופגניות. זה חסר לי בארה"ב, על אף שלרוב הם נראים ומריחים הרבה יותר טוב מטעמם היבש.
• מוצרי החלב. על זה אין עוררין - מגוון כזה לא רואים בשום מקום. החלב על כל מוצריו וחידושיו האפשריים. זה מטורף ושכחתי כמה. כולל המילקי החדש בטעם פסיפלורה (המגעיל). בארה"ב, כשהיה מגיע המשלוח של הגבינה הלבנה מהארץ למכולת של המקסיקני זה היה הופך לשיח היום ולמרוץ שבסופו או שזכית בטעם הארץ בעלות לא הגיונית או שנאלצת לקנות את התחליף המקומי - השמנת החמוצה דלת השומן.
• יש מספר קטן של מוצרים שמסמן עבורי את הגעגועים לישראל משם ואת חזרתי לארץ מכאן. כשאני רואה את המדפים המלאים בביסלי ופסק זמן על כל מגווניהם, אני מתמלא בתחושת הקלה וכל מסע החזרה הזה מסתדר לי באופן לא מוסבר. קצת מוזר, אני מודה. מה שבטוח, מי שלא שהה בחו"ל כמה שנים לא יבין זאת לעולם.
• אין אחד שלא לועס משהו בסופר בארץ. בפה פתוח. שכולם יראו מה. ואני לא מדבר על דוכני הטעימות הלגיטימיים. אני מדבר על ה"טעימות העצמאיות": קצת זיתים בכיף במחלקת החמוצים. "אוי, מה זה? עלי גפן ממולאים?", "תביאי לי לטעום מהפסטרמה הרומנית" (שאני כאילו לא מכיר למרות שאני קונה את אותה פסטרמה כבר עשרים שנה) וחופן קבוקים ממחלקת פיצוחים לקינוח. 

לסיום, כשירות לחבריי מאמריקה, הנה כמה מראות מהסופר שליקטתי במיוחד עבורכם, כשבפי טעם של מלפפון חמוץ מעורבב עם ענבים, סלמי ואגוזים מסוכרים.

25 שעות

כמו ראש השנה, גם יום כיפור הרגיש מאד שונה השנה בארץ אחרי שבע שנים בארה"ב.

אני לא צם. איש איש באמונתו יחיה. אבל היום הזה כן מיוחד ומשמעותי לי. הכבוד לאלה שצמים, ההסתכלות פנימה, הסליחות, הזכרונות מבית, המשפחה נטו, השקט בבוקר ללא תנועת רכבים לפני המולת הילדים באופניים. בקיצור, אי אפשר שלא לחוות את יום כיפור בארץ.

איפשהו, המחוייבות ליום הזה הייתה חסרה לי בארה"ב. שם עוצמת היום הזה לא באה לידי ביטוי. שם תמיד הייתה לי, עמוק בלב, הרגשה שאני לא עושה עימו צדק.

יום כיפור, מעבר למשמעותו הרוחנית, מהווה גם תזכורת למלחמה ההיא מ-73'. במוצאי יום כיפור שודר הסרט התיעודי "מלחמה אחת יותר מידי" בערוץ 10. מרתק ומרגש. הוא מספר את סיפורה של סיירת חרוב ביומה האחרון של המלחמה בקרב על העיר סואץ. מחצית מחיילי הפלוגה נהרגו, עשרות נפצעו. המראות והקולות לא נותנים ללוחמים מנוח עד עצם היום הזה ובכל זאת הסרט מתאר סגירת מעגל במפגש מרגש בין החיילים ובין עצמם ויחד עם עם משפחות החללים, ארבעה עשורים אחרי המלחמה. אי אפשר שלא לחוש בעצב, בהכרת תודה וביראת כבוד.

אבא שלי, שיבדל לחיים ארוכים, נפצע קשה במלחמה ונכווה בגופו כשהטנק שלו הופגז בצידו השני של הגבול הסורי. את הפוסט הזה אני מקדיש לו באותה יראת כבוד ובאהבה.

עוד על חוויותינו בתהליך החזרה לארץ בפוסטים הבאים

תפוח במייפל

אני לא יכול לזוז. שתי ארוחות חג עוקבות ואכלתי הרבה מעבר למה שמותר לנמוכים כמוני לאכול. 

בשבע השנים האחרונות חגגנו את ראש השנה עם חברים בארה"ב, השנה חגגנו עם המשפחה בארץ. לא סתם בארץ, בבית שלנו. 

ימי החג הם ימים מיוחדים. יש קסם באוויר. בארה"ב ימי החג מאחדים. מהווים תזכורת לחשיבות ערך החברות. ערב החג הוא מפגש מחמם בין חברים עם סיפור דומה וערגה לשמירה על הזהות והמסורת, בסביבה שבימי חג תחושת הניכור בה בולטת במיוחד. הזכרונות שלי עוד טריים. אני זוכר אותנו פוסעים בבגדים חגיגיים לעבר ביתם של חברים לארוחת החג עם הדגים והחלה העגולה, כשמחלונות השכנים יוצא ריח קארי הודי מההכנות לארוחות הערב שלהם כבכל יום חול. כשהרוב מסביב לא חוגג את ראש השנה, היום הזה מקבל יתר חשיבות. וכשהמשפחה רחוקה, החברים תופסים את מקומם.

גם בערב החג השנה היה קסם באוויר. קסם שונה. קסם שנובע מאיחולי ה"חג שמח" ו"שנה טובה" מכל אחד שפוגשים בשבועיים שקודמים לערב החג. הקסם שנובע מכך שמכל חלונות הבתים יוצא ריח משכר של תבשילי חג. השקת כוסות היין עם אבא ואמא. פניהם רוויי הנחת של סבא וסבתא למראה נכדם הרוקד לצלילי "בשנה הבאה". האוכל המוכר והאהוב מבית. הצחוקים עם אחי שזר לא יבין.

בימים כאלה התחושה שחזרנו הבייתה חזקה מתמיד. תחושה שמלווה בגעגועים מתחזקים לחברים משם. למי שבשבע השנים האחרונות הפכו למשפחה.

עוד על חוויותינו בתהליך החזרה לארץ בפוסטים הבאים.

סוף המבוא

נחתנו לפני חודש וחצי. בינתיים, הספקנו לטייל, להיות הרבה עם המשפחה והחברים, העלינו שני קילו חומוס ואחד קילו רוגלעך והמכולה סופסוף הגיעה!!

חודשיים על המזוודות בלי מיטלטלינו היה קשה משצפינו. בראש ובראשונה כי חסרים הדברים שלנו, המוכרים, שעוזרים לכפר על תחושת הניכור. מעבר לכך, יש מספר פריטים שחסרונם בולט במיוחד אחרי הנחיתה בארץ:

- עוד בגדים כי מזוודה לא מכילה מספיק בגדי החלפה כשמזיעים. זכרנו שמזיעים, שכחנו כמה. מסתבר שנקבוביות הזיעה שלי היו רדומות באמריקה והתעוררו פה בבהלה. דוגמה פשוטה - גבות. אני מזיע מהגבות! באמריקה לא מזיעים מהגבות כי זה לא הגיוני להזיע מהגבות. פה כן.

- כוסות. כי עם הכוסות החד פעמיות פה חצי מהמים נשפך לרצפה. למה? כי מייצרים אותן מנייר עטיפה. מתאימות רק לסופר דרינק בטעם תות, במילואים.  

- מחבט היתושים החשמלי שלנו. הזבובים פה עוברים הכשרה מיוחדת. לא מרפים. במיוחד הזבוב הירוק המטאלי הארצישראלי ששכחתי על קיומו.

- מיטות. לישון על מזרונים זה חינני. אחרי שבוע מתפתח רצון בלתי מוסבר לעלות בגובה. אולי כי נמאס להרגיש ב-sleepover או במאהל בדואי. ואולי כי לא מתאים לחלוק את אותו הגובה עם תמרים מעופפים (ג'וקים).

אבל המכולה הגיעה. אפילו נכנסה ברחוב הצר שלנו. הגיעו בתשע בבוקר. בשתיים הבית כבר נראה כמו מחסן הפצה של אמזון. לך תמצא את המחבט החשמלי בין כל הארגזים. 

גם למדתי מושג חדש: "קשיי נגישות". מושג נפוץ בעולם ההובלה כשרוצים לחלוב עוד כמה שקלים מהלקוח באצטלה של "לא צפינו שיהיו מדרגות בכניסה לבית". אפקטיבי במיוחד עם לקוחות אשכנזים שהרגע הגיעו מאמריקה ורגילים ל-"I appreciate it". התעשתתי וביטלתי את הבקשה בנונשלנטיות בעודי מציע לכולם מים קרים בכוסות חד פעמיות. וולקאם טו יזראל.

לסיכום, עכשיו כבר הרבה יותר נוח ומרגיש קצת בית. היישוב כיפי במיוחד (על כך בפוסטים הבאים) והאמת שהתחושה היא שהמבוא הגיע לסיומו. המסע הגדול מאחורינו. שנת הלימודים בפתח וכולנו בציפייה. פרק א' מתחיל ע-כ-שיו!

עוד על חוויותינו בתהליך החזרה לארץ בפוסטים הבאים.