החלטנו לחזור לישוב קהילתי בעמק יזרעאל, ליד חיפה. אנחנו לא משם במקור, אבל זה נראה לנו נכון. בתקווה לנחיתה רכה יותר לכולנו, נראה איך יהיה בפועל.אז הישוב נבחר, צריך לשכור בית. ממש לא פשוט מרחוק. חלקינו מכיר את זה היטב. מסתמכים על תמונות וסרטים, מסתמכים על תיאורים בע״פ, גוגל, שולחים את המשפחה, את החברים. בסוף, באורח פלא (ובזכות חמי חמותי התותחים) מצאנו וסגרנו.
כל פרויקט כזה מקרב אותנו עוד שלב למציאות הישראלית והופך אותה למוחשית יותר. הנה שני סיפורים קלאסיים מהדרך. אמיתי, לא נגענו.
אחד הבתים שראינו נראה לנו. יאללה, לסגור. אממה, פרט קטן - אין מזגן.
אין מזגן? בעמק יזרעאל? לא, כי מה זה קריר שם. מזיע רק מלחשוב על זה. אני שונא חום. כשהיינו זוג צעיר גרנו בקומה אחרונה בחדרון במעונות של ב"ח תל השומר. קומה אחרונה = גג = חממה. בלילה, כשבחוץ החום קצת נרגע, בפנים יכולנו לגדל עגבניות מרוב חום ולחות. חסכנו וקנינו מזגן נייד. הכי לא יעיל. מקפיא נקודתי - מזיעים בכל הגוף, כפות רגליים ארטיק. הייתי יורד לכמה שעות לאוטו להתקרר עם המזגן בפול. בקיצור, טראומטי. אין מזגנים? אין מצב. Next.
כמה בתים אחרי, עוד בית שנראה לנו. בעל בית הססני משהו. לוקח את הזמן. לא הירפינו. חייבים לסגור. ואז יום אחד הוא מתקשר: "יש לי בקשה" הוא אומר. מה זה יכול להיות? אולי הוא רוצה לסגור חדר? אולי הוא צריך שנביא לו שקיות Ziploc במכולה?
"אשתי ספרית." מגניב, נו אז? "יפריע לכם אם נבנה צריף עץ עם מספרה קטנה בגינה צמוד לבית?"
אה....אמרנו לו שנשקול. האמת, יש כמה פלוסים במספרה צמודה. אפשר לשלוח את הבנות לקוקו בבוקר, לסדר לי פאות. נוח. מינוסים? שני חלונות חסומים בקיר עץ, בעלת בית שתסתובב לי בין הרגליים וקליינטים מרוצים במקרה הטוב, וזועפים במקרה שהפריזורה לא צלחה. לא תודה.
מה זה הישוב הזה? נשמע יותר כמו ישוב קהילתי בדואי.בסוף הסתדר. סגרנו על בית אחר שנראה סבבה (אם אפשר לשפוט מהתמונות המטושטשות והסרטים ההפוכים.) חמותי המליצה עליו במיוחד כי יש חדר נוסף והיא אומרת שככה היא תוכל לבקר יותר בתדירות ולישון אצלינו מתי שבא......אוי ויי....פתאום צריף מספרה לא נשמע כל כך נורא.
עוד על חוויותינו בתהליך החזרה לארץ בפוסטים הבאים.
