"מה, אתם דפוקים?"

זהו. הוחלט סופית. חוזרים.

שנים התחבטנו בסוגיה. איך אפשר לעזוב גן עדן? מה נעשה בארץ? צפוף נורא! לח, מסריח. נוהגים כמו משוגעים. לא גומרים ת'חודש. גרעין מאיראן. שלא נדבר על זה שדמוגראפית, עוד חמש שנים, יהודים חילוניים, גובה ממוצע, חובבי קאפוצ'ינו ייכחדו כליל מהארץ. בקיצור, צריך להיות אהבל גמור בשביל לחזור. אמנם ישראל זה הבית, אבל הבית מעפן.

וכך שנים, מידי כמה חודשים עלתה השאלה לדיון מזדמן, התחבטנו, כאבה הבטן לכמה ימים, החלטנו לדחות את ההחלטה לשנה הבאה וחזרנו לשגרה הקליפורנית שטופת השמש - טיולים, טארגט, סטייקים מקוסטקו, מיני ואן, רוגע, נוחות, מזג אוויר מטריף, טארגט, סטרבאקס, טארגט, טארגט.

ובכל זאת, ככל שחלפו השנים, הטוב הזה התרגל אלינו והחוסר הורגש יותר. טארגט מגניבה, הטיולים כייפים, הסטייקים טעימים בטירוף, והקפה בסטרבאקס...האמת הקפה חרא. אבל חסר משהו גדול מאלה - הורים שלא הופכים צעירים, סבא וסבתא לילדים שסקייפ כבר לא עושה להם את זה, ארוחות משפחתיות עם אחים ואחיות שאת הילדים שלהם אנחנו לא ממש מכירים, ו...תחושת שייכות.


ארצות הברית יקרה מאד לליבינו. יש בה הרבה יותר מטארגט. יש בה שפיות, הגיון, חופש ואפשרויות שאין בשום מקום אחר שאני מכיר (פרט לדנמרק, אבל קפוא שם). עצוב לעזוב את המקום הכי טוב בעולם וחברים קרובים ויקרים, שלהם תמיד נשמור מקום חם בלב. אבל בשלב זה השפה שלנו, התרבות שלנו, האוכל שלנו והמשפחה שלנו מנצחים במאזן.


וואי, וואי, איזה כאפות אנחנו הולכים לחטוף...



עוד על חוויותינו בתהליך החזרה לארץ בפוסטים הבאים.