יום רביעי, 9 ביולי 2014

מחר טסים

טיילנו כמעט חודש. חמש מדינות - הרים, ערים, מדבריות, חופים. לא פלא שהאמריקאים חושבים שהעולם מתחיל ונגמר בגבולות ארה"ב. באמת ראינו את כל העולם בתוך גבולותיה. ומחר אחה"צ זהו. נוסעים מפה. עוזבים ארצה.
מדכא לעזוב את ארה"ב. מדכא כי אני מאד אוהב אותה ואת מה שהיא מייצגת ומיישמת. מדכא כפליים כי אנחנו נוסעים ללוע הארי, לעין הסערה, לרקטות, לאזעקות עולות ויורדות, לחרדות, לפרשנויות, לחוסר צדק, לחוסר הגיון, לטירוף.

ובאופן לא הכי הגיוני, אין לי טיפת חרטה על ההחלטה לחזור או איזה דחף לעשות אחורה פנה ולהשאר.
לא נראה לי שזה בגלל שאני ציוני, מזוכיסט, או דביל (לא שולל שאני שלושתם ביחד, אבל לא הם הסיבה שאני לא מתחרט). אני חושב שהנחישות נובעת מהסיבה המקורית לחזרה - הרצון, הצורך והבשלות לחזור הבייתה. על כל המשתמע מכך - הטוב, הרע והמכוער.

כל אלה תחושות מעכשיו, מכרגע, מרחוק, רגע לפני. לא יודע מה יהיה כשננחת. הפוסטים הבאים כבר יהיו משם, מישראל.
ובינתיים, היי שלום אמריקה. תודה על שבע שנים מופלאות, מלאי חוויות, חברים וצמיחה.

אמא, אני מגיע, שימי מים לקפה!


Zion, Utah

Bryce, Utah

Arches, Utah

לונה פארק קסום על פסגת הר ב- Glenwood Springs, Colorado

Rocky Mountains, Colorado

Cheyene Mountain Zoo, Colorado Springs, Colorado

Marathon, Florida

הנקודה הדרומית ביותר בארה"ב שב- Key West, Florida

תגובה 1:

  1. במשפט אחד שאמרת ברור למה אנשים בכל זאת חוזרים לארץ
    הקפה יותר טעים פה :-) לשבת על קפה כולל הקירבה, האינטימיות, העומק והחברות
    את זה יש רק כאן. ברוכים הבאים, קליטה קלה ונעימה למרות כל הרעש מסביב
    גלי (גבע) משכבר הימים...

    השבמחק